הפולחן של עיצוב הפנים הוא דת אמיתית!

כולנו שמענו על פולחן הגוף—כאשר בן הזוג שותל על ברכיו ומקדש את גופו בקידוש על יופיו והתפעלות מאיכויותיו. כמו כן, קיימים גם פולחנים שממוקדים בהתייחסות מיוחדת לאבר מין זכרי, שמקבלים טיפול שמי ומזמזמים סביבו. אך האם ידעת שהדבר נושא גוון דתי ממשי?

לא, זה לא בדיחה—חוץ מזה, יום האביב המתוחכם כבר חלף לפני ימים ספורים. קיימת חסידות אמיתית העוסקת בפולחן לאבר הזכרי, וקבוצה הולכת ומתרחבת של מאמינים הנוהגים להוקירו באופן מוזר ויוצא דופן. נתמקד כעת במושג הזה, שמפיץ את זרעותיו ברחבי העולם, ומציג תופעה שאין כדוגמתה.

המקדש של פריאפוס

האתר העתיק של פולחן הפגאני, הידוע כמקדש פריאפוס, נוסד לראשונה בשנות השבעים במדינת קליפורניה, במטרה להוקיר את אל הפריון היווני, פריאפוס. מאז, הוקמו מקדשים מושבעים נוספים ברחבי העולם, הנותנים ביטוי לצורך הפולחני הזה. אחד מהמקדשים הבולטים הוא זה שבמונטריאול, אשר זכה לגילוי רב והקדשה מחודשת. המקדש וחבריו הוכרו בתיעוד דוקומנטרי שיצא לאחרונה, תחת השם “הדיקומנטרי”—כמובן, בהומור אופייני.

במובן הכללי, התיעוד שואף לספק מענה ל”שאלות החשובות ביותר בזמננו,” על פי עמוד הפייסבוק של הפרויקט. אך בין השאלות שנשאלות—כגון “מה קרה לעורלת ישוע?”—מתבררת נטייה לא נורמלית לבזות נושאים הרומזים על תפיסות תיאולוגיות ומודרניות שהמוסד מעלה. לא לכולם זה ברור למה ההתמודדות עם נושאים כאלה היא חלק מהעיסוק הדתי, אך זו חלק בלתי נפרד מההווי של הפולחן המיוחד הזה.

הכלי הקדוש

נראה שאנו מגיעים לקטע קרוב לתחום המופעים ההומוריסטיים של המימרה של מונטי פייתון, שבה שרים את השיר “כל זרע קדוש.” אך אל תטעו—העניין הרבה יותר רציני ומורכב ממה שנראה כך בהתחלה. באתר האינטרנט של המקדש, שהוא לגמרי לא מתאים לילדים או לאסופי עבודה, מצוין באופן מפורש מה המטרה ומה טבעם של הפולחן והפרקטיקות שלו.

החובה המוגדרת היא שמי שמבקש להצטרף חייב להקדיש לפחות ארבע שעות בשבוע לפעילות מין עצמית, לעזרה לאחרים, או לשניהם יחד. כך, המאמינים מתבקשים לשמור על קיום טקסי מין תכופים, תוך שמירה על טוהר והנאה הדדית, ובתנאי שזוהי בחירה חופשית, ללא כפייה. ההכנה המקדשית כוללת תרגולים אישיים וקבוצתיים שיכולים להיות מגוונים, ולהגיע לתפרים של פעילות פיזית ומשותפת הממוקדת באבר המין.

התוכן הפורנוגרפי

אם חשבתם שהנושא כבר מצחיק או מוזר מספיק, העתיד לגלות דווקא את הצד הפחות נעים. באתר המקדש קיימים תיעודים גרפיים קשים לצפייה—כאלה שבדרך כלל תראו באתרי פורנו בלבד. בתהליך קבלה לחברי המקדש, קיימת דרישה מובהקת להשתתפות במין במהלך הריאיון. פרטים חשובים הם שגודל האבר אינו קובע, אך גאווה אודותיו כן, ושהשתתפות פעילה בפעילות מינית היא חלק בלתי נפרד מבחינת המקדש.

החוק מחייב גם שימוש בקונדום בעת פעילות מין אנאלי, ואי נקיטת אמצעי מיגון תגרום לחרם על החברים הפושעים. ההשתתפות בסשנים מיניים בזמן הריאיון היא אינדיקטור לקיומו של חיבור אמיתי לזרע ולקשר של קירבה, מה שמאפשר להם לעבור לשלב הבא בתהליך ההצטרפות. ההנחה היא שמי שמסרב להכנס לסוג כזה של פעילות, אינו מתאים להפוך לחבר מקדש.

פתוחים לנשים

בעוד שהמרכז המפורסם ממוקד בראש ובראשונה על גברים, נשים גם מוזמנות להצטרף לפולחן. בינתיים, חברי המקדש במונטריאול הם בעיקר גברים, אך ההזדמנויות פתוחות גם לנשים עם רצון וכוח להתחבר לפרקטיקות המיוחדות. לדוגמא, עבור הלורד דויד פרנסיס קאסידי, שהפך לראש הפירמידה במקדש, מציאת מסגרת כזו הייתה ברכה מיוחדת.

הוא מגדיר את המקום כסוג של מפגש חופשי להרפתקה מינית, המאפשר לחברים לחקור את מיניותם, להכיר את עצמם, ולצמוח באופן פנימי. בפועל, זהו מרחב שבו ניתן לנסות כל דבר, כנהוג ועל פי רצון, באווירה של חופש ופרטיות.

שירותים קבועים

אם שמעתם שהדברים כבר עברו את גבול ההיגיון, יתכן שזה סימן שתחשבו להימלט לאטום את המסכים ולפרוש מהאינטרנט. בפועל, מסתבר שהפולחן מחזיק בטקסים קבועים שמתרחשים תמיד ביום הראשון של חודש, ומוסיפים למחולל ההפתעות את הפנטזיות הכי פרועות. משתתף קבוע, ריי בטסון, תיאר את הטקסים שמתרחשים בימי ההתכנסות, הכוללים הדלקת נרות, עישון קטורת, והתמודדות על קיום טקסים שבהם המשתתפים פועלים לפי התחושות והדחפים.

המשמעות היא שמדובר לא רק בטקסים רוחניים אלא גם בפעילות מינית חופשית ומזמינה, המאפשרת לחברים להתנסות ולגלות את עצמם באווירה של קבלה וחופש.

היסטוריית אברי המין

למי שדמיין שמקדש שמוקדש לחגיגת הפין לא יהיה מלא באביזרים ואביזרי פולחן, טועה. במקום זה, המקום נראה כמו אוסף של אובייקטים פטריארכליים, הכוללים פסלים, תכשיטים, ותצלומים רבים של אבר מין זכרי, הממוקמים באזורים מרכזיים של המקדש. במידה רבה, נראה שבעצם הם חוגגים את הזרע והפין כחלק מהדת, כאילו הם מייחסים ערך עליון לתרבות הפטריארכלית והמיניים שבה הם חרותים.

האם פעילויות המין אכן משרתות את העניין הדתי? או שמא מדובר בזרם של גברים שמחפשים אקט מיני חופשי ומוגן? זו שאלה פתוחה, אך מעניין לשאול איך בדיוק ניתן לנהל תפילה או טקס דתי מבוסס על מיניות כה מפורשת ומהותית.

האם אפשר להצטרף?

בעוד שהמאמר מציג תמונה מפתיעה ומעט פרובוקטיבית, ההחלטה להשתמש או לא להשתמש בהצטרפות לפולחן תלויה בכם. האם תרצו להשתתף בפולחן שמבוסס על אמונה, מיניות וקולקטיביות? או שתעדיפו להוציא את ההנאה מהחיים הפרטים שלכם, ולשמור את ההתרגשויות במרחב האישי והפרטי? בכל מקרה, זהו דוגמה קיצונית להבנה ולביטוי של חופש דתי ומיני, שניתן למצוא בעולמנו המורכב והמתפתח.